"אני אוכל כדי לא למות, לא כי אני רעב". חיים מרגוליס
(צילום: חסדי נעמי)
חיים מרגוליס, ניצול שואה בן 85, איבד את אשתו רחל לפני כשלוש שנים - ומאז מתמודד עם קשיים שהולכים ונערמים: הבית מוזנח ומלוכלך כי הוא לא מסוגל לנקות אותו, אפילו לא להחליף מצעים במיטה. הקצבה הדלה לא מספיקה למחייתו, ואין לו חשק לאכול כי הוא נותר ללא שיניים. יותר מכל מעיקה עליו הבדידות, שרק החמירה מאז פרוץ מגפת הקורונה בארץ. "אני מדבר עם הקירות, הבדידות בבית היא מוות", סיפר.
בני הזוג מרגוליס עלו לישראל מרומניה בשנת 1996. "ההורים שלי נהרגו בהתקפות של הגרמנים, ובמשך חודשים הסתתרתי בכנסיות כדי שיחשבו שאני נוצרי", סיפר. את רחל הוא הכיר כשהיה בן 16: "היא הייתה יתומה וקיוותה למצוא כאן שרידים של המשפחה שלה, לצערי לא הצלחנו למצוא אף אחד. הקמנו משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים. אשתי הייתה בבית וטיפלה בהם, אני עבדתי בעבודות כפיים שונות".
במרוצת השנים גדלו הילדים ועזבו את הבית, וב-2018 נפטרה רחל לאחר שנים שבהן התמודדה עם חולי ודמנציה. "טיפלתי בה לבד", סיפר חיים, "הפרידה ממנה הייתה קשה מאוד כי היינו ביחד עשרות שנים". מאז מותה הוא נמצא במאבק יומיומי. בעיות בריאותיות מקשות עליו, כמו גם מטלות הבית, הניקיונות והבישולים.
"אני משתדל לסדר את הבית לבד אבל הכול קשה פיזית, אי אפשר לתאר כמה. יש לי בעיות ברגליים ובגב וגם סחרחורות. הבית מלוכלך, אני צריך שמישהו יעזור לי לנקות", הוא שיתף, "אפילו להחליף מצעים אני כבר לא יכול. יש ריח לא טוב, קורי עכביש על הקירות ועל הרהיטים.
"צריך לצבוע את הקירות, הכול מוזנח ולא נעים לחיות כך. אין לי שיניים, אז אני יכול לאכול רק דברים טחונים, וזאת בעיה. כשאני אוכל זה לא מרצון אלא בשביל לא למות. לבשל בעצמי אני כבר לא מסוגל". עד לאחרונה הוא סבל גם מקור בגלל מחסור בשמיכות ומשום שלא היה לו חימום. עמותת "חסדי נעמי", המלווה אותו, דאגה לו לשמיכות ולאמצעי חימום.
בנוסף לכל זאת, נאלץ מרגוליס להתקיים מקצבה דלה שאינה מספיקה לתשלומים השוטפים - השכירות, החשבונות, התרופות והמזון המועט שהוא צריך. אבל הקושי הגדול ביותר שלו הוא הבדידות. בבוקר הוא הולך למועדון הקשישים השכונתי, אך השעות הקשות מתחילות בצהריים כאשר הפעילות שם מסתיימת והוא נאלץ לחזור לבית הריק.
"כשאני לבד בבית זה מוות. אני מדבר עם הקירות. קשה מאוד שאין עם מי לדבר", סיפר מרגוליס, שמצבו החריף עוד יותר בשנה האחרונה בשל משבר הקורונה. אם עד פרוץ המגפה בארץ ילדיו, נכדיו וניניו הגיעו לבקרו מדי פעם, הרי שבחודשים האחרונים הם ממעטים לעשות זאת השל ההגבלות והחשש להדביקו. "מיקה הכלבה שלי הפכה למשפחה הגרעינית שלי. את החגים האחרונים עשינו ביחד", אמר.
חיים הוא אחד מניצולי שואה רבים שלא מקבלים את הסיוע הדרוש להם. "הייתי מצפה לקבל קצת יותר עזרה מהמדינה", אמר באכזבה, "בגילי ובמצבי אני חושב שמגיעה לי קצת יותר תשומת לב".
לתרומות ולסיוע למרגוליס, המלווה על ידי "חסדי נעמי", ניתן לפנות לאתר העמותה או לטלפון שמספרו 03-6777777 ולציין כי הסיוע מיועד עבורו.
